קשיי פרידה והסתגלות למסגרות גן ראשונות

קשיי פרידה והסתגלות למסגרות גן ראשונות

ימים קשים עוברים על ילדי הגיל הרך אשר מתמודדים בתקופה זו עם שתי משימות גדולות: משימת הפרידה ומשימת ההסתגלות.

משימת הפרידה היא כמובן הפרידה בבוקר מההורים, ומהמציאות המוכרת להם. משימת ההסתגלות היא ההתמודדות עם מסגרות חינוך חדשות, שלרוב מרובות ילדים, ושונות מאוד מסביבת הבית וההורים שליוותה אותם בחודשי הקיץ. הם צריכים להסתגל למסגרת החינוכית של הגן ולדינמיקה החברתית של קבוצת ילדים גדולה. שתי משימות אלו מעוררות חרדה והתוצאה היא בכי רב בבקרים ותחושת מצוקה משותפת לילדים, להוריהם, ולצוותים החינוכיים. רציתי להציע מספר מחשבות שאולי יהיו לעזר עבור כולנו.

עוד מעט נגיע לעצות ישומיות על מה אפשר לעשות ואיך אפשר לעזור, אבל מומלץ לרגע להתעכב על חידוד הבנות ומושגים שיעזרו לכם להבין מה כל עצה עושה ולמה אתם בדרך הנכונה. אז הנה, כמה נקודות חשובות:

בכי: הנה לכם החידה הבאה: אתם הורים לתינוק בן שנה ומחפשים עבורו גן. הלכתם לשני גנים מאוד קיצוניים: בגן הראשון כל הזמן התינוקות בוכים. בגן השני אף פעם התינוקות לא בוכים. איך תדעו באיזו מסגרת יותר כדאי לשים את הילד שלכם?

התשובה היא ששני הגנים אינם מוצלחים, אבל הגן הדומם מבכי הוא הגן הכי נורא שיש. מדוע? מכיוון שבכי, למרות שהוא יכול לעורר בנו המבוגרים תחושת מצוקה, הוא סימן לתקווה. בכי מלמד אותנו שלילד יש לא רק מצוקה, אלא תקווה שמישהו יעזור לו, אמונה שהעולם מכיל דמויות חיוביות שיכולות להרגיע אותו. זוהי קריאה לעזרה והבעת אמון בנו המבוגרים שנצליח לעזור לו. בפעם הבאה שבכי יעורר בכם תחושות מצוקה, לחץ, אשמה – זכרו שהוא בעצם מחמאה.

פרידה (מהדמיון) והסתגלות (למציאות): זה נכון שקשיי פרידה מההורים וקשיי הסתגלות לגן יכולים להיות שני דברים שונים המגיעים מסיבות שונות. אבל בשבועות הראשונים למסגרות חינוכיות, עבור רוב הילדים, הפרידה מההורים וההסתגלות לגן הם הינו הך. קשה להסתגל לגן כי הכל חדש ומאיים, הדברים לא מוכרים, השגרה לא צפויה, האנשים האחרים בגן עוד לא ביססו איתנו קשר אמיתי, והכל נורא מפחיד ובעיקר – בלתי נשלט.

הילד לא שולט על המציאות בגן החדש. והוא לומד על בשרו דבר מאוד בסיסי וכואב – המציאות לא תלויה בי. היא מתקיימת בלי שום קשר לרצונותי, למשאלותי. הפרידה מההורים היא הפרידה ממציאות שהיא מוכרת, צפויה, רכה, מותאמת, ובעיקר ממציאות שמאפשרת רמה יותר גבוהה של אשלייה של שליטה. בדמיונו של הילד הוא שולט במציאות, הוא שולט בהוריו, ובדברים שמתרחשים סביבו.

הכל נמצא על רצף: כמובן שאני לא מתכוונת שהילד באמת שולט על המציאות בבית עם הוריו. אבל אנחנו לא מדברים על המציאות. אנחנו מדברים על החוויה הפנימית של הילד. הילד משתמש בדמיון שלו כדי לדמיין שהוא זה שגרם לארוחת הערב להיות מוגשת, הוא זה שהביא למילוי האמבטיה, הוא זה שזימן לו צעצועים ביום הולדת. וכך, הוא רגוע, המציאות בשליטתו. ככל שהילד קטן – כך אשליית השליטה יותר גדולה. ככל שהוא יותר גדול, כך הוא מבין שהמציאות היא חיצונית לו, ושבכוחו להשפיע עליה, אבל לא להכתיב אותה. זה שינוי גדול של התבגרות והוא קורה (בצורתו הבריאה) לאט לאט. בהתחלה יש יותר דמיון (ושליטה) ופחות מציאות, וככל שההתבגרות מתפתחת יש פחות צורך בדמיון כדי להסתגל למציאות.

חפץ מעבר: היום, כולם מדברים פסיכולוגית מצויה, מה שאומר שהרבה משתמשים במושג "חפץ מעבר" מבלי להבין אותו נכון. "חפץ מעבר" לא קשור למעבר בין הגילאים, לא קשור למעבר בין הבית לגן. "חפץ מעבר" קשור למעבר בין אשליית השליטה לבין הסתגלות למציאות. חפץ מעבר הוא כל אוביקט מוחשי במציאות, שניתן להפעיל עליו דמיון כך שהוא יהיה נתון לשליטת מי שמדמיין. לדוגמא – חיתול טטרה – הוא חפץ מוחשי במציאות, שיכול להיות בדמיון הרבה מאוד דברים – העור החם של אמא, ריח שמיכת המיטה, חלב האם וכולי וכולי. היכולת של החפץ להתקיים גם במציאות וגם בדמיון, מאפשרת לילד לעבור (מכאן השם חפץ מעבר) בקלות הלוך ושוב מעולם המציאות (אני בגן במפגש מחזיק חיתול טטרה) לעולם הדמיון (אני עכשיו מחבק את אמא) וכך מפחית עבור הילד את האיימה והחרדה שבמפגש עם המציאות הקרה. חפץ מעבר אינו מעודד עוד בכי, והוא לא חפץ שצריך לעודד את הילד לעזוב אותו. כל עוד הוא נמצא בשימוש הילד, כנראה שיש צורך במשהו מפחית חרדה. חפץ המעבר מסמן לנו, המבוגרים, שעדיין יש לילד חרדה ובעצם אומר לנו – היי, אתם המבוגרים, בואו תנסו לעזור לי להרגע גם בדרכים נוספות.

אז איך אפשר לעזור

אז מה יעזור לילדים הקטנים לעבור את השלב הזה בצורה מוצלחת יותר? בעקרון, כל מה שמגביר את תחושת השליטה של הילד. הנה כמה אפשרויות לכך:

• טקס פרידה: אם הילד זקוק לשליטה, ואנחנו זקוקים לו שיסתגל למציאות, טקס פרידה יכול לשרת את שתי המטרות. מדברים עם הילד שעכשיו נחליט ביחד (בעצם הוא מחליט, אתם רק מסדרים את זה וגם דואגים שהטקס יהיה סביר ומותאם ) איך מחר נפרד כמו גדולים. זה יכול להיות כמעט כל דבר כל עוד זה משהו מובנה, עם התחלה, אמצע וסוף.

דוגמאות לטקס פרידה: לי ולבת שלי היה טקס שלושה חיבוקים. חיבוק ונשיקת פרידה ביציאה מהאוטו. חיבוק ונשיקת פרידה לפני הדלת של הגן. וחיבוק פרידה אחרון בגן. טקס אחר שראיתי הוא עשר נשיקות בפנים כשהילד אומר להורה איפה בדיוק הוא בוחר לקבל כל נשיקה. חשוב לתת לכל ילד לבחור בעצמו איזה מין טקס הוא רוצה. את הטקס צריך לבנות ביחד ולהחליט עליו בזמן שקט ורגוע כמו ערב שלפני.

בבוקר, חשוב להזכיר לילד כמה פעמים את הטקס שקבעתם. ולעמוד בזה. כל עוד ברור מתי הטקס מסתיים, וכל עוד ההורה עומד במה שהוא והילד החליטו מראש ויוצא מהגן בתום הטקס, זה לרוב עובד כמו קסם. תנסו.

• משחקי דמיון: לדמיון יש כוח חזק במיוחד לפתור בעיות רבות של ילדים, במיוחד כשאנחנו משחקים בו במשותף עם הילד. גם בסוגיה של פרידה והסתגלות הוא יכול להיות כלי מעולה. בובות קטנות יכולות להיות סייעות חזקות במיוחד. בובה יכולה להיות משהו מוכר מהבית. היא יכולה להיות אשת הסוד של הילד, והוא יכול להגיד לה בסוד מה שמציק לו. הבובה יכולה לטמון בתוכה (בדמיון כמובן) דברים מופלאים שאותם היא תוכל לתת לאורך היום לילד. לדוגמא, הורה יכול לומר לבובה בנוכחות הילד שהוא נותן לה עכשיו המון המון נשיקות עבור הילד וכשהילד ירצה נשיקה מאמא, אז הוא יוכל לקבל מהבובה נשיקה שאמא השאירה לה. אצלנו בבית ישנה בובה מיוחדת ש"עברה קורס" בנוכחות הילדה איך לשמור ולהגן עליה מחלומות רעים שהציקו לה, ומאותו הרגע פחתה כמות החלומות הרעים ונוצרה בובה מנחמת. הדמיון והמשחק הם לא דבר ילדותי ורע, הם כלי שימושי ויצירתי לכל דבר ועניין.

• למדו אותו טכניקות של הרגעה: טכניקות של הרגעה נשמע כמו שם מפוצץ לדברים הכי פשוטים וחשובים. הילד בוכה? במקום לומר לו להפסיק לבכות אפשר לומר לו "אני רואה שאתה בוכה ועצוב קצת, בוא ננסה לראות מה עוזר לנו. בוא נשטוף פנים, בוא ננשום עמוק ונספור ביחד. אפשר לחשוב ביחד איתו או אפילו בקבוצת ילדים מה עוזר להם כשהם בוכים. למשל, לדבר על זה שלפעמים כשבוכים מה שמרגיע זה חיבוק. או לשתות. העיקר לא להתמקד בלהפסיק לבכות אלא במה עושים כדי להרגע.

• לגיטימציה ושותפות: ככל שנאמר לילד שהוא בכיין, תינוק, לא צריך לבכות, וכולי – כך נגביר את מידת המצוקה שלו ואת תחושות הבושה שלו ונגביר את הבעיה. לפעמים עוזר לילד לשמוע את המבוגר אומר: "זה באמת עצוב להפרד מאמא/אבא, את יודעת, גם אני כשהייתי קטן הייתי קצת עצוב כשהייתי צריך להפרד מאמא/אבא שלי, זה לקח לי קצת זמן להרגע, אבל בסוף למדתי להנות עם החברים בגן, ולזכור שהם יבואו לאסוף אותי כל יום כשהגן יסתיים. " לשיחה שכזאת יש כוח גם בזמן הבכי עצמו בגן, וגם בשעות רגועות בבית.

• מזכרות קטנות: מזכרות קטנות הם כלי לילדים יותר בוגרים שכבר פחות תלויים בחפץ מעבר ויכולים להתנחם באלמנטים שיש בהם יותר מרכיבי מציאות. השימוש במזכרות יכול להיות השארת מזכרת מההורה לילד בגן. זה יכול להיות ציור שההורה מצייר בבוקר לילד, או איזה חפץ קטן, כמו עלה או תכשיט, או אבן מיוחדת. לפעמים אפשר להגיד לילד שזה משהו שאתם נותנים לו לשמור טוב טוב, וכשתאספו אותו מהגן הוא יביא לכם אותו. בכך אנחנו "תופרים" את תחילת היום בגן לסופו ומזכירים לו שבסוף היום אנחנו נפגש.

• מציאות צפויה: ככל שאנחנו יותר יודעים לצפות את המציאות, כך אנחנו מרגישים יותר רגועים מולה. אומנם בגנים מספרים להם בבוקר מה יהיה במהלך היום בגן, אבל היום לא נגמר בגן. עברו עם הילד כל בוקר על רצף היום המלא שלו. בזמן פרידה רצוי להזכיר לילד: "אני הבאתי אותך לגן, אחרי ארוחת צהרים בגן אמא תבוא לאסוף אותך, ואז אתה זוכר שהיום קבענו אחרי הגן ללכת לשחק בבית של החבר הזה ואחר כך נחזור הביתה."

חשוב לזכור להחזיק גם את הדמיון וגם את המציאות ולא לוותר על אף אחד מהם. הכל עניין של מינון. יש זמן לטקס פרידה מפורט, אבל לא טוב להשאר אחריו. יש חשיבות ליחס חם, חיבוק, דיבור, ניסיון לעזור להתגבר על הבכי, אבל אם כל היום נעצר וכל תשומת הלב הולכת רק על הילד הבוכה, זה גם לא טוב, ועלול להקשות על הילד להתמודד. אם אנחנו המבוגרים נוכל להחזיק את המציאות והדמיון ביחד ולאזן בינהם, כך יוכלו גם הילדים הקטנים ללמוד לעשות זאת בעצמם.

בהצלחה!

רויטל קול צור

הכותבת הינה פסיכולוגית, עם נסיון קליני וחינוכי עשיר בליווי ילדים ומתבגרים במסגרות חינוכיות. 0505-708666

#ילדים #קשייפרידה #גנים